– אָנָּא… אַלְפֵנִי-נָא! – הִתְחַנֵּן הַשּׁוּעָל לְפָנָיו. – בְּחֵפֶץ-לֵב, – אָמַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן – אַךְ אֵין זְמַנִּי פָּנוּי בְּיוֹתֵר. אָץ לִי הַדֶּרֶךְ. עָלַי לִמְצֹא לִי יְדִידִים וּלְהָבִין דְּבָרִים הַרְבֵּה. – אֵין אַתָּה מֵבִין אֶלָּא מַה שֶּׁהִנְּךָ מְאַלֵּף, – הִמְשִׁיךְ הַשּׁוּעָל, – אֵין שְׁעָתָם שֶׁל בְּנֵי-הָאָדָם פְּנוּיָה עוֹד לַהֲבָנַת עִנְיָנִים כָּלְשֶׁהֵם. הֵם קוֹנִים אֵצֶל הַסּוֹחֲרִים דְּבָרִים מוּכָנִים וּמְזֻמָּנִים. וְכֵיוָן שֶׁאֵין בָּעוֹלָם שׁוּם בֵּית-מִסְחָר לִידִידוּת, אֵין עוֹד לִבְנֵי-הָאָדָם שׁוּם רֵעִים וִידִידִים. אִם חָשְׁקָה נַפְשְׁךָ בְּיָדִיד – אַלְּפֵנִי-נָא אַלֵּף!